ואמר ויאמר פרעה אל יוסף אביך ואחיך באו אליך. אחר שאמר לו יוסף אבי ואחי באו להורות ששמח פרעה בביאת אביו ואחיו עד שכמעט לא היה מאמין הדבר. ולכן אמר האם זה אמת שאביך ואחיך באו אליך והיה זה לפי שיוסף אמר לפרעה שהיו לו אב ואחים נכבדים מאד מזרע אברהם. ושלא היה עבד כמו שהיו אומרים לו עבדיו שהיה עבד שקנאו רבו בעשרים כסף ושאין ראוי למלוך עליהם. ולכן אמר ומקצה אחיו לקח ה' אנשים מהיותר גבורים ויותר נכבדים והעמידם לפני פרעה לאמת דבריו הראשונים. ולכן שמח פרעה ואמר אביך ואחיך באו אליך. ולזה אז"ל שאמר למעלה בהתודע יוסף אל אחיו וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני עבדיו. ולא אמר כל עבדיו כמו שאמר למעלה בחלום פרעה וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו. אבל בכאן לא שמחו כולם אותם שאמרו שהיה יוסף עבד. ואמרו שם שתפס אותם יוסף בקולרין עד שיתברר הדבר אם הוא עבד. ולכן אמר פרעה עכשיו שנתברר הדבר שאינך עבד ואביך ואחיך באו אליך הושב אותם במיטב הארץ. וכדי לאמת דבריו יותר הביא אביו לפני פרעה כדי שיברך אותו. אחר שפרעה היה כמו בן ליוסף כדכתיב ויקראו לפניו אברך וכתיב וישימני לאב לפרעה. א"כ יעקב היה כמו אבי אביו וראוי שיברכהו. וזהו ויברך יעקב את פרעה. וכשראה תוארו שהיה נראה זקן מאד עד שנאמר לו שלא היה זקן כמותו בכל הארץ. או שהיה נראה יותר זקן מאבותיו ובפרט אברהם שהכירו ויצחק ששמע שומעו. שאל לו כמה ימי שני חייך. ולזה השיב לו איני זקן כ"כ לפי שנותי. אבל מצד העצבון והרוגז שעברתי מעודי עד היום הזה אני נראה זקן מאד מאבותי. אבל אינו כן כי לא השיגו את ימי אבותי:
והזכיר שעשה מאמר פרעה והושיבם במיטב הארץ. והשלים גם כן מאמרו שאמר אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם. וזהו ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף. ולא דבר אחר. וזה להורות על נאמנותו. ולפי שאולי יחשדוהו שהיה נותן להם כסף וזהב ומגדנות לרוב. אמר שרצה להוציא עצמו מיד חשד ואסף כל הכסף הנמצא בכל הארצות והביא אותו לבית פרעה לא חסר דבר. וזהו את כל הכסף וגו'. ורז"ל אמרו ג' מטמונות טמן יוסף אחד בא לידי קרח. ואחד בא לידי אנטונינוס. ואחד לעתיד לבא תגלה לימות המשיח. דעתם לומר שכל זה עשה ברצון פרעה ובמאמרו כי כבוד המלכים לאצור אוצרות רבות לכסף ולזהב. ואמר שכולם באו ליד ישראל אחר שיוסף טרח בהם. ואף אנטונינוס היה שולח לרבינו הקדוש מנרתא דדהבא ואפומיה הטיא כמוזכר בע"ז. ואולי דרשו אלו המטמונות ממה שאמרו ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה ולא אמר את כל הכסף כמו שאמר למעלה. ואחר שתם הכסף אמר שבאו כל מצרים אל יוסף לאמר הבה לנו לחם ולמה נמות נגדך כי אפס כסף. הרצון בזה שאמרו לו שאחר שהוא היה יוסף הצדיק. וצדיק יסוד עולם. ראוי לו לרחם עליהם ולכלכלם בענין שלא ימותו. אחר שהוא המשביר והוא נותן מחיה לכולם. אין ראוי שימותו בסבתו. אחר שבידו החיים כי זה דבר הפכי לו. ולזה אמר הבה לנו לחם בדרך צדקה. אחר שאתה צדיק והכל בידך. ולמה נמות נגדך כי אחר שבידך החיים אם נמות הוא דבר נגדיי והפכי לך. והטעם שאנו שואלים ממך הוא לפי שבודאי אפס כסף. ואז השיב יוסף הבו מקניכם. כי אע"פ שלא יהיה לכם כסף. שוה כסף ככסף. ובמקניכם אתן לכם לחם. ומי שיש לו מקנה ונכסים אין ראוי שישאל בדרך צדקה. וכל שכן כי איני יודע אם אפס כסף אם לאו. וזהו אם אפס כסף ולא כמו שהם אומרים כי אפס כסף. ולכן תמצא כי לפי שחשדם בענין הכסף. אחר שנתנו מקניהם וחזרו אליו לשאול לחם. אמרו לא נכחד מאדוני כי אם תם הכסף. ולא אמרו כי תם הכסף אלא כי אם תס הכסף כמו שאמר יוסף. כלומר לא נכחד ממך דבר כי אין דבר נעלם מן המלך. ואנו אומרים כי אם היה לנו כסף לא היינו נותנים המקנה. אבל יהיה כמו שאמר כבודך כי אם תם הכסף. כבר בא המקנה אל אדוני ולא נשאר לנו כי אם גויתנו. ואחר שהוא כן אנו שואלים ממך פרנסה וראוי שתתן לנו. ואם לא תתן לנו אתה הוא הגורם מיתתנו. ובעיניך אתה רואה מיתתנו. כי עד עתה אחר שהיה לנו מקנה לא היה לך עון אשר חטא. אבל עכשיו שלא נשאר בלתי אם גויתנו למה נמות לעיניך. כי אתה הוא הגורם אחר שלא תרחם עלינו. ואם ראוי לנו למכור עצמנו ואדמתנו הננו לך לעבדים ותן זרע ונחיה ולא נמות לעיניך ולסבתך. ואע"פ שנהיה חייבים ואשמים למות. האדמה מה חטאה. ועשה למענה באופן שהאדמה לא תשם:
ואמר ויקן יוסף את אדמת מצרים. להורות שנהג עמהם ברחמנות ולא רצה שימכרו עצמם. אלא אדמתם. ולהחזיק בארץ העביר העם לערים. ואמר שעשה להם חסד אחר. כי אע"פ שהיו ראוים להיות עבדים. לא רצה אלא שנתן להם זרע לזרוע על תנאי שיתנו חמשית לפרעה בכל שנה ושנה. וזהו וישם אותה לחוק על אדמת מצרים. ואמר וישב ישראל בארץ מצרים. לרמוז שהמצריים היו בדוחק ועוני ורעב עד שמכרו עצמם ואדמתם. וישב ישראל בארץ גושן כמלך בתוך עמו. וזהו ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד. ואמר ויאחזו בה ולא יאחוז. להורות שבזכות יעקב נאחזו בה בניו ופרו ורבו מאד. אבל אחר חייו בא להם צער וגלות. וזהו וישב ישראל בארץ מצרים ובסבת זה ויפרו וירבו מאד:
ויחי יעקב. כבר נתנו רז"ל טעם למה פרשה זו סתומה. ובזוהר אמרו שהיא סתומה להורות שכמו שסיפר למעלה שישראל ישב בארץ גושן בנחת ובהשקט ובעידוני מלכים כדכתיב ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד. כן היו הימים שישב ישראל בארץ מצרים בהשקט ובתענוגי מלכים. ולכן לא רצה להפריש ביניהם אלא כתיב מיד בלי הפסק ויחי יעקב אצל וישב ישראל. והנראה כי הטעם שפרשה זו סתומה וחתומה לפי שהיא מפתח וחותם ומנעול הספר הזה. ומפתח וחותם כל התורה כולה. ומפתח וחותם כל מה שהתנבאו הנביאים כולם עד לימות המשיח. כמו שנבאר בעז"ה. כי ידוע כי עניני הספר הזה הם מסובבים על גלות מצרים. ומאברהם ע"ה התחיל הגלות כמו שאמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם. ועיקר בריאת העולם היתה בשביל אברהם כדכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. ואז"ל אל תיקרי בהבראם אלא באברהם כמו שפירשתי במקומו. וכן רמוז בששת ימי בראשית סוד הגליות והגאולות. כדכתיב והארץ היתה תוהו ובהו וחשך על פני תהום. זהו סוד הגליות כאמרו כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה'. וזהו ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. וזהו אור של אברהם דכתיב וישכם אברהם בבקר וכתיב מי העיר ממזרח. ורוח אלהים מרחפת על פני המים זהו ויעבר אלהים רוח על הארץ וישוכו המים עד שהאיר העולם ממי המבול. בסוד צוהר תעשה לתיבה שהוא זוהר אברהם. כי מאותם תולדות האיר וזרח אברהם. ואורו וגדולתו של אברהם היה יעקב ע"ה. כדכתיב כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם. ובברכות יעקב נאמר ויתן לך את ברכת אברהם. ובמראה הסולם של יעקב נתקיים העולם ונקשר קצתו בקצתו דכתיב סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. וכאן נתבשר יעקב בגלות מצרים ובגאולתו. וחלומות יוסף נתקשרו בחלומות אביו. להורות על ירידת מצרים בענין. שיתקיים גזירת בין הבתרים. בענין שיעקב ובניו ירדו מצרים לסבול הגלות הנרמז לאברהם ע"ה. ולפי שזאת הפרשה חותם בכל ענייני הספר הזה. היא סתומה וחתומה לחתום כל הנזכר. וכן זאת הפרשה היא חותם נאחז. לפי שאוחז כל התורה עד לעיני כל ישראל. בזכירת י"ב שבטי ישראל ובנחלתם ותורתם. ובעשיית משכן וכלים ובסידור ודגליהם לבית אבותם כמו שסידרם יעקב בנטילת ארונו. וכל זה רמוז בברכת כל אחד ואחד כמו שרמזתי בלידת השבטים. ולכן זאת הפרשה סתומה וחתומה לפי שהיא חותם ומנעול כל התורה. עד ברכת משה שהיא כעין ברכת יעקב כמו שפירשתי. וכן זאת הפרשה חותם ומנעול לכל מה שהתנבאו הנביאים עד לימות המשיח. לפי שבברכת יעקב רמוזות כל הגליות והגאולות עד יבא מורה צדק. כדכתיב עד כי יבא שילה. וכן בכל ברכת שבט ושבט כלולות דברים הרבה מהעתידות. כמו שביארתי וכמו שאבאר בעז"ה. ולכן פרשה זו סתומה וחתומה לפי שבה צרור התעודה וחותם התורה. וכן נראה שפרשה זו סתומה בלי הפסקה. לפי שכבר אז"ל ומה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה. ואחר שבפרשה זו נסתם קץ המשיח ואין מי שיבין בו דבר. כאומרו כי יום נקם בלבי. ראויה היא להיות סתומה בלי הפסקה. אחר שלא ניתן ריוח למשה להתבונן בה:
ואמר ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. להורות על גמול הצדיק שגמל לו השם מדה כנגד מדה. לפי שיוסף היה בן שבע עשרה שנה כשנפרש מאביו ונמכר והיה יעקב בוכה ומילל. ואומר אוי ואבוי על יוסף ועל שניו כי מעט ורעים היו י"ז שנה ולא הגיע לחופה כמו שכתוב בזוהר. ולכן נתן לו השם כנגד ימי הצער של י"ז שנה י"ז שנה אחרים של שלום והשקט ותענוגים כנגדם. ואמר ויהי ימי יעקב ולא אמר ויהיו. להורות שכל ימיו היו בצער ובדאגה כאמרם אין ויהי אלא לשון צער. ורמז גם כן בזה כי כל ימיו לא היו אלא י"ז שנה של מצרים שהיו במנוחה עם יוסף. כי כל שאר הימים אחר שהיו בצער לא היו נחשבים לכלום כמו שפירשתי בחיי נח. כאלו אמר ויהי כל ימי יעקב ושנות חייו אלו הי"ז שנה הנזכרים בתחלת הפסוק. אבל שאר השנים אינם בכלל חיים:
ואמר שבע שנים וארבעים ומאת שנה. והיה ראוי לומר שבע שנה וק"מ שנים ולא עשה כן. אלא במנין המועט אמר שנים ובמנין הרב אמר שנה. להורות לנו מה שאז"ל בסדר קדשים ר"ש בן עקשיא אומר זקני עם הארץ כל זמן שמזקינים דעתם מטרפת עליהם שנאמר וטעם זקנים יקח. אבל זקני תורה אינן כן. אלא כל זמן שמזקינין דעתם מתיישבת עליהם. שנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה ע"כ. ולכן זקני תורה בזקנה מתוספת דעתם עליהם ומשיגים דברים הרבה שלא יכלו להשיג בבחרות. וזהו תוסף רוחם יגועון כשמגיעין לזמן הגויעה תוסף רוחם ודעתם. ולכן תמצא שכתב בשלמה ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו לפי שכתב בו ויחכם מכל האדם. ואחר שהיה בן תורה היה ראוי שבימי זקנותו יתישב דעתו עליו יותר. ואמר כאן שהיה להפך כי לעת זקנת שלמה החכם מכל האדם נשיו הטו את לבבו והיה דעתו מטרפת עליו. ולכן החכמים הזקנים יותר עושים בעשרה שנים האחרונים של ימיהם ממה שעושים בכל ימיהם. ולכן כתב בכאן שבע שנים במספר המועט שבסוף ימיו. לרמוז שאע"פ שהיו מועטים היו חשובים כשנים הרבה. אחר שהיו קרובים אל המלך. אבל בק"מ הנשארים כתיב שנה. להורות שלא היו חשובים כולם אלא כשנה אחת בערך האחרונים. וכן תמצא באברהם שכתב מאה שנה ושבעים שנה וחמש שנים. לפי שהחמש שנים האחרונים היו חשובים לו כשנים הרבה. לפי הדבקות והקורבה שהיה לו עם השם. וכן תמצא בשרה שכתב בה ק' שנה ועשרים שנה וז' שנים מהטעם שזכרנו. אבל ביצחק תמצא שלא כתב בו אלא מאה שנה ושמונים שנה ולא כתב בו שנים. לפי שלא הזכיר בו מספר קטן. ורמז עוד בזה לפי שיצחק לא היה כאברהם ויעקב. לפי שהוא היה עולה תמימה בלא מום ונתקדש בהר המוריה וכשנעקד ע"ג המזבח וראה הסכין על צוארו פרחה נשמתו ממנו והגיע לדכדוכה של נפש כאילו היה בזמן הגויעה. ולכן כתב בו שנה ולא שנים לפי שכל ימיו היו כשנה אחת והשלימות האחרון היה לו בזמן הנערות. ועוד כי נזיר אלהים היה מן הבטן ונתקדש קודם שיצא לעולם. שאמר עליו ואת בריתי אקים את יצחק אשר על זה תקנו אשר קדש ידיד מבטן ראשי תיבות אקי"ם. לרמוז שהשם יתברך קדשו מן הבטן. והקים בריתו אתו להיות כן כל ימי חייו בלי מגרעת ושינוי. וכל ימיו היו חשובים כשנה אחת ולכן אמר בו שנים. ועכ"ז מצאתי שינוי ביעקב מבשאר האבות. כי באברהם כתיב מאה שנה ושבעים שנה. וכן ביצחק כתב מאה שנה ושמונים שנה ובשרה כתב מאה שנה ועשרים שנה. אבל ביעקב כתב שבע שנים וארבעים ומאת שנה. המספר המועט קודם למספר הרב. הפך מהראשונים. וזה להורות על מעלתו שהיה מבחר האבות לפי שהיה משולש בזכיות. ולכן אמרו יעקב אבינו לא מת לפי שלא נאמרה בו מיתה כבשאר האבות. וזהו ויקרבו ימי ישראל למות ולא מת. לפי שהוא היה באר שבע. וזהו בחברון מלך ז' שנים. ולכן אמר בו וישכב דוד עם אבותיו ולא אמר וימת. וזהו שאז"ל דוד שהניח בן ראוי לא נאמר בו מיתה. לפי ששלמה כתיב בו וה' נתן חכמה לשלמה היא מדת דוד אביו וירש אותה ממש. וכן ויקרבו ימי ישראל למות אבל לא מת. והרצון בזה שלא מת כשאר האבות. כי בשאר האבות אמר בהן מאת שנה וביעקב אמר שבע שנים. וזה רומז שנכנס בחיים האמתיים של מעלה. הנקראים שבע שנים. והיא שנת השמיטה אשר שם החירות והחיים. כדכתיב ובשביעי יצא לחפשי. ובכאן סוד השבת וסוד השביעיות כולם. וזהו סוד באר שבע. לפי שכל ז' בארות מריקים שם חיים. ושם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. ולכן התחיל ביעקב למנות ימיו משבע שנים האחרונים. לפי שנכנס בחייו בסוד באר שבע ולא מת כשאר האבות אלא הוא בחיים. וכמו שדרשו שם מקרא אני דורש ואת זרעך מארץ שבים. מה זרעו בחיים אף הוא בחיים חייתו. וזהו שאמרו צורתו של יעקב חקוקה בלבנה. היא באר שבע שאמרנו והוא קיים ועומד לנס עמים יותר משאר האבות. ולכן התחילו בו ממנין המועט שהוא ז' שנים דכתיב ודוד הוא הקטן. ועליו אמרו לכי ומעטי את עצמך. וזאת היא דלי"ת של אחד. והיא מלכות בית דוד. ושם יש להאריך בסוד הייחוד. וסימניך למען יאריך ימים על ממלכתו. ולפי שביעקב סוד הייחוד בפסוק שמע ישראל ה' אלהינו. לפי שהוא ייחד את השם בסוד הסולם. לכן תמצא שכתב בכאן ויהי ימי יעקב ולא כתב ויהיו. לרמוז שכל ימיו היו כיום אחד בסוד הייחוד. ולכן ירשו בניו זאת המדה של מלכות שהיא דלי"ת של אחד. כמאמר שמואל יפה עניותא לישראל. והם נקראים גוי אחד כנגד ה' אחד. ולכן בשביל זאת הרמיזה שינה בו יותר מבשאר האבות. וע"ד הפשט טעמו ידוע. כי לפי שכתב בכאן ויהי ימי יעקב שני חייו שרמז בזה על השנים של חיים שהם י"ז שנים של מצרים. ולא על השנים של צער הראשונים. ואם כן היאך יכול להתחיל ולומר מאה שנה כאלו לא היו חייו חיים. כי מיד התחיל יעקב להצטער מן הבטן כדכתיב בבטן עקב את אחיו. ובדרך זה היו כל ימיו בצער ובדאגה ושני חייו היו השנים האחרונים של מצרים. ולכן התחיל בהם ואמר שני חייו שבע שנים ומאת שנה. אבל באברהם ויצחק שבלו רוב ימיהם בטוב ושנותם בנעימים. אמר בהם מאה שנה ושבעים שנה וביצחק ק' שנה ושמונים שנה:
ואמר ויקרבו ימי ישראל למות. לרמוז על מעלתו כי ידוע כי כל האנשים יראים מיום הדין ובורחים ממנו ונשמרים ומטמינים עצמם. כאומרו חבי כמעט רגע עד יעבור זעם. ואמר דוד כי יצפנני בסכה ביום רעה. ואמר שלמה עד אשר לא יבואו ימי הרעה הם ימי הזקנה. ואין אדם שלא יירא ויפחד מיום המות. מי מכלכל את יום בואו ומי הוא ערב לגשת אליו. לזה אמר ביעקב שהיה להפך כי הוא מעצמו נקרב אל האלהים עהוא מדת הדין בלי פחד ויראה. לפי שכל ימיו הלך בדרכי ה' ולא שמע לעצת נחש הקדמוני הוא שטן הוא יצה"ר. לא כן הרשעים שהם פוחדים ורועשים מיום הדין. כדכתיב פחדו בציון חטאים. והם רוצים להתרחק מהשם ולא להתקרב אליו. כדכתיב רחוק מרשעים ישועה. ולכן כתוב באדם הראשון ויאמר לו איכה. כי קודם החטא היה דבק בשם. ואחר החטא נתרחק ממנו. ולפי שהיה רחוק אמר לו איכה שאתה רחוק מבראשונה. לכן אמר ביעקב ויקרבו ימי ישראל למות שהם מעצמם נתקרבו אל יום הדין בלי יראה ופחד. לפי שיודעים שיתנו חשבון טוב מכל המעשים שעשו באותן הימים. אבל האחרים יראים לפי שאין להם חשבון ודעת ותבונה בשאול אשר הם הולכים. לפי שחשבו לית דין ולית דיין. ועל זה הדרך תפרש ויקרבו ימי דוד למות בלי יראה ופחד. וכן הן קרבו ימיך למות. וכי ימים מתים וכו'. אלא אלו הצדיקים שימיהם בטלים מן העולם. אבל הם אינם מתים שאפילו במיתתם קרויים חיים שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי. אטו כ"ע בני מתי נינהו אלא אלו הצדיקים וכו'. אבל הרשעים אפילו בחייהם קרויין מתים שנאמר ואתה חלל רשע וכתיב כי יפול הנופל ממנו שהוא מעצמו נופל. למה שחמה זורחת ואין מברכין יוצר אור יוצר המאורות. שוקעת ואין מברכין מעריב ערבים. ועל זה הדרך פירשו ויקרבו ימי ישראל למות. הימים מתים ובטלים אבל הצדיקים אינם מתים. וזהו ויקרבו ימי ישראל למות:
ואמר ויקרא לבנו ליוסף. על דרך שכתבו בזוהר והוא. גלי עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא. להורות שמחשבות השם עמקו. ולא יאמר אדם הריני בחדרי חדרים מי רואני ומי יודעני. כי השם רואה כליות ולב ולפניו חשכה כאורה. ולכן תמצא שיעקב ע"ה עבד ברחל ובבקר והנה היא לאה. והוא שמש מטתו במחשבה שהיא רחל וחשב שהבן הנולד לו מרחל הוא הבכור. וכשנולד ראובן ניתנה לו הבכורה כסדר הלידה. וזהו ראובן בכורי אתה. אבל השם היודע הנסתרות ידע מחשבת יעקב שהיתה ברחל. ולכן סיבב שישוב הבכורה ליוסף כמו שהיתה לו מן הדין. ולכן אמר בכאן ויקרא לבנו ליוסף וכי שאר הבנים לא היו בניו אלא יוסף. אלא רמז בזה מה שכתבנו כי יוסף היה בנו יחידו בנו אהובו רצתה נפשו ובו היתה מחשבתו וכוונתו מתחלה. ולפי שתחלת המחשבה סוף המעשה. חזרה הבכורה ליוסף. ולזה רמז מה שאמר יעקב אז חללת יצועי עלה. כי יש בו נגלה מבלבול יציע בלהה. ויש בו נסתר מיציע יעקב באותו לילה ממחשבתו. ומכאן יש ללמוד לכל אדם שלא יעשה דבר בחדרי משכיתו ויאמר מי רואני כי הוא גלי עמיקתא ומסתרתא. ואם ביעקב כך שהיה תמים ולא ידע שחטא ומחשבתו היתה תמימה. כל שכן שאר בני אדם שחושבים מחשבות ומעמיקין לסתור עצה מהם. שהם חייבים ואשמים ויחדיו יהיו תמים לפני עושה שחר עיפה. שמורה בכל וערוכה. וידע מה בחשוכא ועד סופא דדרי נהורא עמיה שרי:
ואמר ושכבתי עם אבותי. לרמוז על מעלת האבות שנפשותם יש להם מנוחה ומרגוע מיד ליכנס במחיצתן. ואינן הולכות רצוא ושוב כמראה הבזק עולות ויורדות. כמו שאר הנשמות הנאמר בהם כל י"ב חדש נשמה עולה ויורדת. אבל נשמת האבות מיד בהפרדן ישובו אל האלהים אשר נתנן במנוחת מרגוע. וזהו ושכבתי עם אבותי. וכן במרע"ה כתיב הנך שוכב עם אבותיך. ואמרו אין הנך אלא לשון מנוחה. וכן בדוד אומר וישכב דוד עם אבותיו:
ואמר אנכי אעשה כדבריך. לרמוז שאין צריך שבועה כי הבן מושבע הוא לקיים מאמר אביו כמו שבועה. והוא לא רצה אלא שישבע לו וזהו השבעה לי. ואולי אמר השבעה לי כדי שיבא השבועה באחרונה על כל הנזכר. כי השבועה הראשונה לא היתה אלא שלא יקברוהו במצרים. ועכשיו באה השבועה לקיים כל הנזכר והודיענו בזה שאע"פ שהאדם יבטח בה' וישען באלהיו. יש לו לעשות השתדלות בעניניו. כי בכאן אע"פ שהשם אמר לו אנכי אעלך גם עלה. לא רצה לסמוך על הנס והשביע ליוסף שיעלהו. ואולי לימד זה מדברי השם שאמר לו ויוסף ישית ידו על עיניך. לרמוז לו שלא יעלהו השם בעמוד ענן אלא ע"י יוסף שישים ידו ועזרו ויהיה לו לעינים להעלותו אל הארץ ההיא. אחר כך סיפר שחלה יעקב והביא יוסף בניו כדי שיברכם. ולפי שהיה רוצה יעקב להשוותם לשבטים. רצה יעקב להורות מאין לו מקום לעשות זה. וזהו שאמר אל שדי נראה אלי בלוז ויש די בברכותיו לבני ולבני בני. ואחר שאמר לי ונתתיך לקהל גוים שני בניך הנולדים לך כראובן ושמעון יהיו לי. ורמז בזה פי יהיו כראובן ושמעון ולא כיהודה ולוי או שאר בניו. להורות לו שלא היו ראויים כ"כ. כמו שאמר מי אלה מהיכן יצאו אלה שאינן ראויין לברכה. ולכן ציין ראובן ושמעון לפי שהיה בלבו עליהם. ראובן משום מעשה בלהה. ושמעון משום מעשה שכם. והכתוב ירמוז ויפרש:
